הדרכת הורים נתפסת כמו משהו שהולכים אליו כשיש "בעיה" עם הילד. אז הילד בדרך כלל בן 2-3, וזו התקופה הראשונה שבה הוא מתחיל לפתח דעה משלו וגם יכול לעשות משהו בנידון - לא להתלבש, לא לבוא, לצרוח. אתן כבר בטח מכירות.

אבל משהו מפתיע קורה: דווקא בגיל ההתבגרות, שהוא הרבה פעמים גיל הרבה יותר קשה להתמודדות, לא הרבה אימהות פונות להדרכת הורים. האם זו תחושה של ייאוש? האם אין אמונה שבגיל הזה יש מה לעשות? האם כבר נמאס והן מחכות לרגע שיצא מהבית?

אני לא יודעת לענות על זה, כי הן אכן לא מגיעות. אבל מי שכן מגיעה מגלה שזה לא משנה אם הוא בן 3 או בן 13 - תמיד, אבל תמיד יש מה לעשות!

 

למה אימהות של ילדים קטנים צריכות לחשוב על גיל ההתבגרות עכשיו?

1. בניית תשתית תקשורתית חזקה

בבתים שבהם התקשורת בין המתבגר להורה חיובית יש הרבה פחות סימפטומים של דיכאון אצל מתבגרים. זה אומר שאם מגיל קטן מתרגלים שיח בריא, הקשבה ושיתוף יש לזה השפעה קריטית על הילד כשהוא יתבגר וכשיהיה בוגר.

2. הבנה שהתפקיד שלך מתפתח

בגיל הרך, התפקיד שלך הוא בעיקר הגנה ומבנה. בגיל ההתבגרות, התפקיד הופך להיות הכוונה ותמיכה. אם לא תתחילי לתרגל את המעבר הזה כבר עכשיו, תגיעי להתבגרות עם הכלים הלא נכונים.

3. למידה לשחרר שליטה בהדרגה

זה התהליך הכי קשה להורים: לתת לילד לטעות בבטחון. אימהות לילדים קטנים צריכות כבר עכשיו להתחיל לזהות מתי הן צריכות להימנע מלהתערב. לתת לילד לנסות לבד ולהיכשל לבד ולתמוך בו תוך כדי, זה משהו שרבות מאיתנו צריכות ללמוד.

 

הכאב הנסתר של אימהות למתבגרים

אני רואה את זה בקליניקה שוב ושוב: אימהות שחשבו שהן "סיימו" את העבודה הקשה בגיל הרך, ופתאום מוצאות את עצמן עם ילד שעל פניו נראה בוגר, אבל מעוררות בהן כל כך הרבה רגשות מעורבים. "איפה טעיתי?", "כלום לא עוזר", "איך הוא יסתדר לבד?", "הוא כבר לא צריך אותי"...

​

רוב ההורים לא יודעים

הדרכת הורים שלי כמעט לא עוסקת בילד. הילד הוא תופעת לוואי של מה שקורה לנו. לנו יש שליטה מלאה ליזום שינוי בעצמנו וללמוד להתנהל עם הסביבה שלנו באופן שפשוט ידביק אותה ברצון לשיתוף פעולה ושיפור עצמי.

זו המחלה הכי טובה שאת יכולה להדבק בה.

​

מה המחקר אומר על יעילות התערבות?

ניתוח של 24 מחקרים שבדקו יעילותה של התערבות חיצונית בסיטואציות שונות בתוך המשפחה הוכיחו שהדרכת הורים בהכרח מעלה את הביטחון במערכת היחסים עם הילדים ומשפרת את האוירה הבייתית.

 

הנה תרגיל שאת יכולה לתרגל בכל גיל: "מעבר מפתרון לליווי":

המצב: הילד שלך (בדגש על גילאי 5-10, אבל לא רק) חוזר הביתה כועס ומספר שחבר לא רצה לשחק איתו.

התגובה הטבעית שלך (ככל הנראה): "לא נורא, מחר תמצא חבר אחר לשחק איתו" או משהו בסגנון.

למה זה לא יעבוד בגיל ההתבגרות? מתבגר שיספר לך על בעיה ותיתני לו פתרון מידי ירגיש שאת לא מבינה אותו ויפסיק לשתף.

 

איך אני מציעה לך לפעול:

שלב 1: תתרגלי לשאול במקום לפתור

• במקום לתת פתרון, שאלי: "איך זה הרגיש לך?"

• אחרי שהוא עונה: "מה אתה חושב שקרה שם?"

• רק אז: "יש לך רעיון מה אתה רוצה לעשות מחר?"

שלב 2: תני לו להוביל

• אם הוא אומר "אני לא יודע", תגידי: "זה בסדר לא לדעת. זה מצב מתסכל"

• אל תמלאי לו את הפתרון - תני לו זמן לחשוב

שלב 3: תמכי בתהליך שלו

• "נשמע שאתה מתמודד עם זה ממש יפה"

• "אני סומכת עליך שתמצא דרך"

​

למה זה עובד?
ברגע שהילד יגיע לגיל ההתבגרות והבעיות יהיו יותר מורכבות - חברים, ציונים, זהות - הוא כבר ידע שאת שותפה לחשיבה ולא פותרת בעיות. הוא ירגיש בטוח לבוא אליך כי הוא יודע שלא תקחי לו את השליטה.

בהתחלה זה עשוי להרגיש לא טבעי, כי את רוצה לעזור, אבל את תגלי שהילד שלך חכם אולי אפילו יותר ממה שחשבת, ושבזכותך הוא מגלה את זה על עצמו.

​

המסר הוא ברור: לא משנה באיזה גיל, השינוי אפשרי.

כשאת מבינה שהדרכת הורים היא תהליך, ולא "פתרון חד פעמי" את מעניקה לילד שלך אמא שגדלה יחד איתו. אימא שלומדת להתמודד עם אתגרים חדשים של כל שלב. אימא שלא נותנת לו להילחם לבד בהתבגרות כי "היא את שלה סיימה" בגיל 3.

​

אם הרגשת חיבור למילים שלי ואת מרגישה שאת זקוקה לעוד כלים, תמיכה או סדר בתהליך ההורות שלך - אשמח ללוות אותך בהדרכת הורים פרטנית, הדרכת הורים תמיד תניב תוצאות טובות יותר ומהירות יותר.

אהבת את הסגנון? התרגשת מהמהות? אני מעבירה הרצאות וסדנאות  מעוררת השראה במסגרת קהילתית או מקצועית כתבי לי ואשמח לך מידע.

​

מאחלת שתמיד תראי את הטוב, גם כשהוא מתחבא מאחורי ערימת כביסה.

​

קירה דן אור