הוא אומר לך שהכל בסדר, אבל את רואה שלא. משהו השתנה - הוא פחות יוצא עם חברים, רב עם האחים, אוכל פחות.

התחושה הפנימית שלך אומרת "תעשי משהו", אבל את לא יודעת מה, אז עובר עוד יום ואת מקווה שאולי את רק מדמיינת, אולי זה הפחדים שלך, אולי באמת הכל בסדר. האמנם?

​

למה ילדים לא מספרים לנו שהם מודרים/מנודים/מוחרמים?

1. הוא לא רוצה להעמיס עליך

ילדים רואים הרבה יותר ממה שאנחנו חושבות. כשהם לא חווים אותנו, כנשים מווסתות רגשית וחזקות, הם מרגישים שאנחנו לא מסוגלות להכיל את ה"דרמה" - אז הם שומרים עלינו.

יש כאן חילוף תפקידים מסוכן: במקום שאנחנו נגן עליהם, הם שמים על עצמם חזות של "הכל בסדר" כדי להגן עלינו.

2. הוא לא רוצה שהמצב יחמיר

ילדים יודעים שלפעמים, מתוך רצון טוב לגונן, אנחנו עלולות להחמיר את המצב, לדוגמא: לפנות לבית הספר בצורה שמביכה את הילד, להחרים לו את הטלפון או לדרוש ממנו לצאת מקבוצות וואטסאפ ועוד... 

אז הם חוששים מנדבך נוסף של נידוי או חרם.

3. הוא לא רוצה להודות בחולשה

קשה לו להודות שיש אלמנט רגשי שהוא לא מסוגל להתמודד איתו. הוא מתבייש. ילדים רוצים שנתגאה בהם, ולכן הם לא רוצים להראות חולשה.

4. הוא לא רואה אותך כמי שיכולה לעזור

אם הילד לא רואה אותך כמי שמסוגלת לסייע לו באמת - למה לספר?

​

אל תחכי לוידוי - 3 סימנים שקורה משהו בבית הספר:

1. התדלדלות בפגישות עם חברים - פתאום אין תוכניות אחרי הלימודים

2. ריבים עם אחים ואחיות - התסכול מחוץ מתפרץ בבית

3. ירידה בתיאבון - סטרס מדכא את הרעב

 

החוסר אונים שלך לגיטימי לחלוטין

כשאת מגלה שהילד שלך נפגע ואת לא יכולה לעזור לו, זה מעורר:

פגישה עם עצמך - אולי את חווית קושי חברתי בעבר?

אכזבה - יתכן שהיו לך ציפיות להצלחה חברתית.

בושה - לפעמים אנחנו שומרות על זה בבית, כי אנחנו פשוט מתביישות.

אשמה - מה עשיתי לא נכון? איפה טעיתי?

תגובות קיצוניות - התכנסות מוחלטת, את שוקעת במחשבות או אגרסיביות יתר, כל דבר מטריף אותך.

​

והתגובות האלה רק מחמירות את המצב.

​

איך באמת עוזרים לילד מודר? המדריך המעשי

1. תהי נוכחת - זה הכי קריטי

נוכחות הורית נותנת תחושת ביטחון. הבית צריך לתת לילד תחושת נראות, שייכות וערך.

כשהילד מרגיש שיש לו בית שבו הוא נראה ושווה - הוא יכול לצמצם את התחושות הקשות שהוא חווה בחוץ.

​

2. תיקוף רגשי לפני הכל

"אני רואה שקשה לך" - המשפט הזה הוא קריטי לנראות של הילד.

לא "זה לא נורא" או "זה יעבור". תאפשרי לו לכאוב, זה קשה וזה כואב, וזה בסדר.

בשום פנים ואופן אל תכאבו יחד איתו. הוא צריך אותך חזקה כדי שיוכל להשען עליך.

​

3. הפרידי בין הרגשות שלך לרגשות הילד

צריכה להיות הפרדה - להבין שהרגשות שלך לגבי המצב שונים מהרגשות שלו.

מה שהילד זקוק לו, ומה שאת זקוקה לו כדי לתמוך בו, זה לא אותו הדבר. את תצטרכי למצוא את הדרך לספק את שניהם.

​

4. תיהי ערוץ פתוח בלי להתערב

תהי הגב שלו, לא הפיקסרים שלו. את לא תמיד צריכה לקדם את הסיטואציה, אבל תמיד צריכה לתת גב וכוח.

 

5. שימי לב לתגובתיות שלך

דברים שהורים אומרים וזה משתיקים ילדים:

"למה לא ניסית לדבר איתם?"

"זה בגלל שאתה..."

"אבל מה עשית לפני זה?"

"זה לא כזה נורא"

הילד ירגיש שלא רואים אותו, או גרוע מכך, מאשימים אותו, או מקטינים את הסיטואציה - והוא ישתתק ולא ישתף אותך, כי את לא מבינה.

​

6. סקרנות, לא חקירה

לפעמים בירור מה קדם לסיטואציה יכול להתפרש כהאשמה.

במקום זה - יצרי התעניינות אמיתית וסקרנות במה שהוא חווה. תמנעי משיפוטיות וביקורתיות

​

7. מה בשליטתי?

חשוב להבין מה בשליטה שלך ומה לא? מה יכול לעזור ולקדם אותך ואת הילד (כל אחד בנפרד).

כי אין לך שליטה על הילדים האחרים, אבל כן יש לך להשפיע על הבית שלך.

 

8. יצרי מעגלים חברתיים חלופיים

תנועות נוער, חוגים, קהילות מחוץ לבית הספר - מקומות שבהם הילד יכול לפגוש ילדים אחרים ולאפשר לעצמו להיות מי שהוא יבחר להיות.

​

9. חזקי תחושת ערך ומסוגלות

חובה לחזק אצל הילד תחושת ערך ותחושת מסוגלות:

מצאי את הייחודיות שלו ועגני אותה ביומיום.

שקפי מיומנויות, יכולות ומסוגלות.

הבהירי שהאשמה לא יושבת אצלו.

​

10. מיומנויות חברתיות

לפעמים הילדים פשוט לא מבינן איך מייצרים חברות? איך מתחילים שיחה? איך נראים מעגלים חברתיים? (מעגל ראשון, שני ושלישי), איך מתמודדים עם קונפליקטים? יתכן שאת יכולה לעזור לו להבין, יתכן שנכון יהיה למצוא מישהו שיוכל ללמד את הילד בין אם באחד על אחד ובין עם במסגרת כלשהי.

​

11. עזרי בוויסות רגשי

ילד מודר חווה רגשות עזים - לימדי אותו איך להכיל ולווסת את הרגשות האלה.

 

זו לא נקודת זמן - זו מגמה

אנחנו לא מסתכלים על קושי חברתי כאירוע בודד אלא כמגמה שנמשכת לאורך זמן.

אם יש אירוע אחד - שבו לא שחקו איתו או העליבו אותו, זה אירוע אחד, אבל אם יש דפוס חוזר - זה הזמן לפעול.

​

מה תפקיד בית הספר?

בית הספר צריך:

• לברר את האירוע היטב.

• להקשיב לילדים באמת, ולא באופן שיפוטי.

• למנוע מצב שבו הם מפנים אצבע מאשימה לילד הנפגע ("הוא זה שצריך טיפול").

• לטפל בהיבטים הסביבתיים - לא רק בילד הבודד, אלא גם באלו שעמדו מסביב ולא עשו כלום כדי למנוע.

• למנות דמות סמכות שתשים עין על הילד, תקיים איתו פגישות לבדוק איך הוא (ערוץ תקשורת קבוע) ותהיה בתקשורת עם ההורים.

 

מילה על הילדים הפוגעים

זה חשוב להבין: בריונות נובעת ממנגנוני הגנה.

הכריש שתוקף? מתחת לפני השטח הוא חלש. צריך לברר מה יש שם ברגש שמוביל לזה.

זה לא מצדיק את ההתנהגות, אבל זה מסביר אותה.

​

סיכום: הילד שלך זקוק לבית חזק

הילד שלך שמודר בבית הספר לא צריך תיקון. הוא צריך:

• בית שנותן לו ביטחון ונראות

• הורה שמסוגל להכיל את הכאב שלו בלי להתמוטט

• מקומות נוספים להרגיש שייכות

• חיזוק של תחושת הערך שלו

כשאתם נותנים לו את זה - אתם נותנים לו את הכוח להתמודד.

​

ואם את מרגישה שאת לא יודעת איך? זה בסדר לבקש עזרה.

התפקיד שלי כמדריכת הורים הוא להיות המווסת הרגשי שלך - כדי לתת לך כוחות להתנהל מול הילד ולהתנהל מול בית הספר.

​​

אם הרגשת חיבור למילים שלי ואת מרגישה שאת זקוקה לעוד כלים, תמיכה או סדר בתהליך ההורות שלך - אשמח ללוות אותך בהדרכת הורים פרטנית, הדרכת הורים תמיד תניב תוצאות טובות יותר ומהירות יותר.

אהבת את הסגנון? התרגשת מהמהות? אני מעבירה הרצאות וסדנאות  מעוררת השראה במסגרת קהילתית או מקצועית כתבי לי ואשלח לך מידע.

​

מאחלת שתמיד תראי את הטוב, גם כשהוא מתחבא מאחורי ערימת כביסה.

​

קירה דן אור